החלטה בתיק ע"פ 6362/13 - א

           בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו מיום 9.9.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"פ 13913-08-12 (כב' השופטת ק' רג'יניאנו).

רקע

1.        נגד המבקש, ונגד שני נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום המייחס למבקש ולאחד משני הנאשמים הנוספים (להלן: נאשם 2), עבירות של סחיטה באיומים, קשירת קשר לפשע ושימוש במרמה, ערמה ותחבולה. לנאשם השלישי יוחסה עבירת סיוע לסחיטה באיומים. על פי כתב האישום המתוקן, המתלונן סיפר למבקש, בן דודו, אודות חוב כספי שהוא חב לאדם בשם צ'רלי, שעבד עם המתלונן. בחודש ינואר 2012 קשרו המבקש והנאשם 2 קשר לסחיטת כספים מהמתלונן בגין החוב האמור, זאת אף שהמבקש ידע שהמתלונן כבר פרע את חובו לצ'רלי. המתלונן עבר מסכת איומים מצד הנאשם 2, אשר כללה שיחות טלפון רבות בהן איים לפגוע בבני משפחתו וברכושו של המתלונן, ניקוב גלגלי רכבו של המתלונן והשלכת נפצים בחניון ביתו, והכול במטרה לסחוט ממנו כספים, לכאורה לשם סגירת החוב.

           כעולה מכתב האישום, המבקש הוא שיזם את הסחיטה וסיפק לנאשם 2 את המידע הדרוש לביצועה, ובכללו את עצם דבר קיום החוב ומידע אישי על המתלונן ועל בני משפחתו. במהלך מסכת האיומים הזו, אשר נמשכה כ-6 חודשים, התייעץ המתלונן עם המבקש מפעם לפעם לגבי דרך הפעולה הנכונה נוכח האיומים, וזאת בלי שידע שהמבקש פועל בשיתוף פעולה עם הנאשם 2 ועומד מאחרי פרשת הסחיטה. הנאשם 2 דרש מהמתלונן בכל פעם סכום כספי חד פעמי, כאשר זמן מה לאחר כל תשלום שב ופנה למתלונן בדרישה לסכום כסף נוסף. במשך כל תקופה זו שילם המתלונן לנאשם 2 סכומים שונים, אשר הגיעו לבסוף לסך של 500,000 ש"ח. הכנסה זו התחלקה בין המבקש לנאשם 2 והועלמה משלטונות המס.

2.        ביום 21.1.2013 הודה המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. ביום 18.4.2013 הוגש לבית משפט קמא תסקיר בעניינו של המבקש וביום 9.6.2013 הוגש תסקיר משלים נוסף בעקבות הוראת בית המשפט. בתסקירים נקבע כי המבקש לא מכיר בחומרת התנהגותו ולא לוקח אחריות על מעשיו, ולפיכך יש להשית עליו ענישה ממשית שכן אחרת קיים סיכון להישנות עבירות דומות בעתיד.

3.        ביום 9.9.2013 גזר בית משפט קמא את דינם של המבקש ושל נאשם 2. בית המשפט דחה את טענותיו של המבקש לפיהן חלקו באירועים היה שולי, והדגיש את תפקידו של המבקש כמי שסיפק את המידע הראשוני על המתלונן לנאשם 2, הסיע אותו ברכבו כאשר ניקב את גלגלי רכבו של המתלונן והתחלק איתו בכספי הסחיטה. כמו כן קבע בית המשפט מתחם ענישה חמור יותר מזה שהציעה המשיבה והעמידו על 48-24 חודשים.

           במסגרת גזר הדין הושתו על הנאשם 2 ועל המבקש 36 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצר של חודשיים; 12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירות של קשירת קשר לפשע, וכן עבירות רכוש מסוג פשע ועבירות אלימות מסוג פשע, למשך 3 שנים; 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת רכוש או עבירת אלימות מסוג עוון, למשך 3 שנים; קנס בסך 40,000 ש"ח; ופיצוי למתלונן בסך 125,000 ש"ח שישולם ב-4 תשלומים חודשיים שווים ורצופים. מועד תחילת המאסר נקבע ליום 29.9.2013 ומועדי תשלום הקנס והתשלום הראשון בגין הפיצוי למתלונן נקבעו ליום 29.9.2013 וליום 1.10.2013 בהתאמה.

הבקשה

4.        ביום 22.9.2013 הגיש המבקש לבית משפט זה ערעור על חומרת עונשו. יחד עם הערעור הוגשה הבקשה דנא לעיכוב ביצוע גזר הדין, וניתן עיכוב ביצוע ארעי לעונש המאסר, עד למתן ההחלטה בבקשה. בבקשה נטען כי סיכויי הערעור טובים שכן מתחם הענישה אשר נקבע על ידי בית המשפט המחוזי חורג באופן משמעותי מרף הענישה הנוהג. כמו כן נטען כי בית המשפט טעה כשייחס למבקש תפקיד משמעותי במסכת האירועים, כאשר לטענתו לא היה שותף אלא בחלקם.

5.        בדיון שנערך בפניי ביום 29.9.2013 התנגדה המשיבה לבקשת עיכוב הביצוע. לטענתה סיכויי הערעור נמוכים ומעשי המבקש חמורים גם לנוכח קרבת המשפחה שלו למתלונן ואורך התקופה שבמהלכה הושמעו האיומים. המשיבה הוסיפה כי יש ליתן משקל להמלצות שירות המבחן, שכן יש בכך כדי לחזק את ההערכה בדבר סיכויו הלא גבוהים של הערעור. כמו כן, נטען כי תקופת המאסר ממושכת יחסית, כך שגם אם יחל המבקש בריצוי עונשו, הדבר לא יסכל את הליך הערעור. באשר לפיצוי, המשיבה טענה שיש חשיבות לפיצוי מיידי למתלונן, זאת בשל קשייו הכלכליים הנובעים מהסחיטה, מה גם שהמבקש כלל לא צירף את המתלונן כמשיב בבקשה.

דיון והכרעה

6.        הלכה היא, כי עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר מצדיקות סטייה מהכלל לפיו יש להתחיל בריצוי עונש המאסר מיד לאחר מתן גזר הדין. נסיבות אלה צריכות לעלות בחשיבותן ובמשקלן על האינטרס הציבורי הגלום באכיפה מיידית של הענישה, ונטל השכנוע במקרה זה מוטל על המבקש (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000), להלן: עניין שוורץ). במסגרת ההחלטה על בית המשפט לבחון את טיב וסיכויי הערעור, את משך תקופת המאסר, את חומרת העבירה ונסיבותיה, את עברו הפלילי של המבקש ואת נסיבותיו האישיות.

7.        לאחר העיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ערעורו של המבקש מופנה כלפי גזר הדין בלבד, בשונה מערעור על הכרעת הדין, נתון אשר מהווה שיקול כנגד עיכוב ביצוע עונש המאסר. לעניין זה יפים דבריה של השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש:

"כאשר הערעור נסב על חומרת העונש ... ההרשעה עצמה - הפרכת חזקת החפות - היא חלוטה, ואין מתקיים אותו פוטנציאל להשבתה על כנה בערעור, שעליו עמדנו לעיל. בחינת טיב הערעור וסיכוייו תיעשה בשים לב לכללים בדבר מידת התערבות ערכאת הערעור בענישה שגזרה הערכאה הדיונית ולשאלת היחס בין הזמן הצפוי לבירור הערעור לבין תקופת המאסר שהושתה על הנידון. כאשר על פניו אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, וכאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש" (עניין שוורץ, בעמ' 282).

8.        בענייננו, עונש המאסר אשר הוטל על המבקש אינו לתקופה קצרה ונדמה כי אם לא יידחה ריצויו לא יהיה בכך כדי לסכל את הליך הערעור. מקריאת נימוקי הערעור שהגיש המבקש, ובלי לקבוע מסמרות בעניין זה, לא שוכנעתי כי המבקש מעלה טענות אשר בכוחן לשנות את אורכה של תקופת המאסר מקצה לקצה. טענותיו של המבקש בערעור מתמקדות בסוגיית מתחם הענישה הראוי ובחלקו של המערער במעשים, אולם נדמה כי אף המבקש עצמו מכיר בנסיבות החמורות של העבירות ובכך שיוטל עליו עונש מאסר משמעותי וזאת גם לנוכח הפסיקה הנהוגה אשר הציג המבקש. משכך, נדמה שאף אם יתקבל ערעורו של המבקש, תחילת ריצוי המאסר עוד בטרם שמיעתו לא תכשיל את הליך הערעור.

9.        נסיבותיו האישיות, ובכללן עברו הנקי של המבקש נלקחו בחשבון לזכותו. אולם, תסקירי שירות המבחן מעידים על כך שהמבקש עדין לא הפנים את חומרת מעשיו במלואו. כמו כן, יש להביא בחשבון כי המבקש הורשע בביצוע עבירות חמורות, תוך ניצול קשרי משפחה, ובמעשיו גרם לסבל רב למתלונן.

10.      באשר לתשלום הפיצוי, נדרש להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים על מנת שיעוכב ביצועו: לערעור יש סיכויים טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב הביצוע (ראו: ע"פ 3190/13 זאדה נ' מדינת ישראל (4.6.2013)). בבקשת עיכוב ביצוע של תשלום קנס, נוסף על סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, ניתן להראות כי אין בידיו של המבקש לעמוד בתשלום וכי בכך יגרם לו נזק בלתי הפיך, דוגמת עונש מאסר (ראו: ע"פ 29/13 בירנבוים נ' מדינת ישראל, (13.1.2013)). 

           המקרה דנא לא עומד בדרישות אלה ועל כן אין מקום לעכב את ביצוע התשלומים. המבקש טוען שמצבו הכלכלי, יחד עם עונש המאסר הצפוי לו, לא מאפשרים לו לעמוד בתשלום הפיצוי והקנס. כאמור, בית המשפט צריך להשתכנע שהמבקש לא מסוגל לעמוד בתשלום הקנס או שיש חשש ממשי שכספי הפיצוי לא יושבו לו במקרה שערעורו יתקבל. בענייננו, המבקש לא תמך את בקשתו בכל תשתית עובדתית שתסייע לטענתו. המבקש לא הרחיב באשר למצבו הכלכלי או ביחס לקשיי קבלת הפיצוי בחזרה מן המתלונן אם ערעורו יתקבל, מה גם שמדובר בעבירות שהניבו למבקש רווח כספי ממשי. כמו כן, יש חשיבות לפיצוי המתלונן בהקדם האפשרי, במיוחד כאשר המבקש עצמו גרם לו לנזק כספי כבד, ולפיכך ראוי שתשלומו לא יידחה. כמובן ששמורה זכות המבקש לפנות למרכז לגביית קנסות בכל בקשה שהדין מאפשר להגישה.

           כיוון שמצאתי לנכון לדחות את הבקשה לגופה לא היה צורך להיזקק לטענת הסף שנטענה על-ידי המדינה באשר לעיכוב תשלום הפיצוי, הטענה שללא צירוף המתלונן כמשיב לא ניתן היה לדון בבקשה ודינה להימחק, אם כי בטענה זו יש ממש ובכוחה היה לחרוץ את גורל הבקשה לעניין הפיצוי.